פסק-דין בתיק ע"פ 2267/08

פתח - דבר

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 25.2.08, בתיק ת' 14665/07 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). על המערער הושתו העונשים הבאים: 3 שנות פסילה בפועל בניכוי חודש שלילה מנהלית וקנס בסך של 2,000ש"ח לפירעון בחמישה תשלומים שווים ורצופים.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

2.         בפתח הכרעת דינו הציג בית משפט קמא גרסאותיהם הנוגדות של הצדדים להליך. מטעמה של המשיבה העידו שני שוטרים ושלושה מתנדבים. החמישה, אשר זכרו האירוע אם כי לאו לפרטיו (אך מזכריהם בנדון הוגשו לבית המשפט), מסרו גרסה זהה ועקבית בדבר התנהגותו של המערער. לדבריהם, הכשיל המערער את בדיקת הינשוף, סרב לעבור בדיקת דם הגם שהוצע לו לעשות כן, קילל, גידף והתנהג בצורה לא נאותה, וכל זאת תוך גילוי סימנים לרמת שכרות גבוהה. המערער גרס, בניגוד לאמור, כי לא היו דברים מעולם. לטענתו, שתה בקבוק בירה אך לא די היה בזאת כדי לגרום לו לשכרות. כשנעצר במחסום המשטרתי נדרש לעבור בדיקת מאפיינים - אותה התקשה לבצע עקב בעיותיו הרפואיות. גם את בדיקת הינשוף לא הצליח לעבור מסיבות שונות ומשכך הסיקו השוטרים, כי הוא שיכור. ככלל טען בא-כוחו, כי מרשו הנו "בחור ידוע חולי", הסובל ממספר לא קטן של בעיות רפואיות אלה ואחרות. בעטיין של אילו ובשל התנהגותו הילדותית במעט של המערער, שוכנעו השוטרים כי היה שיכור.      

3.         בית משפט קמא קיבל גרסתה של המשיבה לאירוע חרף ההבדלים בדבריהם של השוטרים המעורבים וחרף העובדה שלא זכרו את האירוע לפרטיו. לגישתו של בית משפט קמא, די היה בדבריהם של השוטרים כדי לבסס המסקנה, כי המערער נהג בעודו שיכור. ראשית, השוטרים התרשמו בבירור, וללא כל קשר לשאלת ביצוען של בדיקות מדעיות בעניינו, כי המערער היה שיכור. החמישה העידו אודות התנהגותו של המערער, אשר בכה, צעק ואף ניגש לאחת הפינות במקום על מנת להטיל מימיו ונעלם; שנית, חלק מן השוטרים העיד מפורשות אודות פנייה למערער בדבר ביצועה של בדיקת דם וסירובו לעשות כן; שלישית, אין מחלוקת בדבר כישלונו של המערער לעבור את בדיקת הנשיפה חרף תשעת הניסיונות שנעשו בנדון. ב"כ המערער טען אמנם, כי מרשו סובל מאסטמה אך לא הציג כל תעודה רפואית בדבר חוסר יכולתו לנשוף אוויר, ובפרט בכמות הנדרשת לבדיקת הנשיפה. יתרה מזו, המערער לא לקה בנשיפות חסרות אלא בחוסר נשיפה של ממש, בכמות של 0.1 ליטר אוויר, המעיד על היעדר מאמץ מצידו.

            בית משפט קמא הסיק, על יסוד האמור, כי המערער היה שתוי והתנהגותו המתוארת נבעה מעצם שכרותו. לזאת הוסיף סירובו של המערער להיבדק (בעצם התנהגותו - ודי בזאת), אשר בא לידי ביטוי בהכשלת הבדיקות המדעיות למיניהן.

טענות הצדדים לערעור

4.         ב"כ המערער ביקש, ככל שנוגע הדבר להכרעת דינו של בית משפט קמא, לזכות מרשו מן המיוחס לו בטענה, שלא הוצגו ראיות המבססות עבירה של נהיגה בשכרות. אכן, מן המערער נדף ריח אלכוהול לאחר ששתה בקבוק בירה, אך לא היה בזאת כדי לגרום לו לשכרות. חומר העדויות מלמד כי מרשו היה נרגש אך לא קילל או צעק כנטען, כך שלא היה גם בהתנהגותו של המערער כדי ללמד אודות דבר שכרותו. ב"כ המערער הדגיש, כי מרשו סובל מאסטמה עוד מילדותו והוערך בפרופיל 64 בשל כך, עת התגייס לצה"ל. ייתכן שלא היה מסוגל לעבור בדיקת מאפיינים או בדיקת ינשוף, מסיבות אלה ואחרות, אך בעצם ניסיונו לבצע בדיקת הינשוף לא פחות מתשע פעמים יש כדי ללמד על נכונותו לעברה, וודאי שאין בדבר כדי להצביע על כוונתו לשבשה. על כל פנים, אין בטענה בדבר סירוב לבצע בדיקת ינשוף כדי להקים חזקת שכרות, שכן חזקה כאמור תוקם אך בהינתן סירוב לבדיקת דם וגם זה לא היה בענייננו שהרי היה על השוטרים להורות למערער, לטענת בא-כוחו, לעבור בדיקת דם ולא להציע4 בלבד, כעולה מן העדויות בנדון.

באשר לגזר הדין, לחילופין, טען ב"כ המערער, כי יש להקל בעונש אשר הושת על מרשו בהיותו חמור. 

5.         ב"כ המשיבה ביקש לדחות הערעור. לדבריו, תקף ב"כ המערער ממצאי מהימנות שקבע בית משפט קמא בלא בסיס ראוי לדבר. די היה בהתרשמותם של השוטרים מהתנהגותו של המערער כדי לבסס דבר שכרותו ואין צורך בבדיקות מדעיות בנוסף. עוד טען, כי לא הוגשה חוות דעת רפואית בדבר מחלת האסטמה הנטענת של המערער, וכי מצב הדברים בפועל מלמד, שהמערער הכשיל את בדיקת הינשוף במכוון, בנשיפות חסרות מאמץ. אין כל בסיס גם לטענת ב"כ המערער בדבר הצעה שהופנתה למרשו לעבור בדיקת דם תחת דרישה לעשות כן, כמצוות המחוקק. די היה בבקשתו של השוטר את המערער לעבור בדיקת דם (בדומה לבקשה להצגת רישיונות) כדי לחייב המערער בביצועה של הבדיקה.

דיון

6.         דין הערעור - על שני חלקיו - להידחות.

המערער, כעולה מחומר הראיות שבנמצא, היה שיכור. בבדיקת המאפיינים שנערכה לו (אליה לא נדרש בית משפט קמא), נכשל המערער בהבאת אצבע ידו הימנית וכן השמאלית לאפו וכן צוין, כי נדף ממנו "ריח חריף מאוד של אלכוהול". כשנתבקש להפגין הליכה יציבה, כחלק מבדיקת המאפיינים טען המערער ל"רצועות קרועות" ברגליו ומשכך לא בצע הבדיקה. במובחן מכך, לא ציין כי הוא סובל מאסטמה, עת נדרש לבצע בדיקת הינשוף, ולא הוצגה חוות דעת רפואית בנדון, המבססת טענתו זו, אשר הועלתה אך בהגיעו לבית המשפט. בא כוח המערער חזר וציין טענה זו בהודעת הערעור אך בדיון בעל פה זנח אותה. ברי, כי המערער מאן לשתף פעולה בבדיקת הינשוף, ללא כל טעם לדבר, ומגמת התחמקותו במכוון נמשכה גם בסירובו, בלא כל סיבה ראויה, להשיב לשאלותיה של השוטרת במסגרתו של "טופס תחקיר לחשוד בנהיגה בשכרות" וכן בסירובו לעבור בדיקת דם. בהקשר זה יצוין, כי אבחנתו של ב"כ המערער בין דרישה המופנית לאזרח לבצע הבדיקה לבין "הצעה" המובאת בפניו, אינה קיימת בפועל. אנשי החוק, הפונים לאזרח בבקשה לבצע דבר זה או אחר, אינם מותירים לו חופש הבחירה לעשות כן, אלא אם צוין הדבר מפורשות. יש לזכור, שבאנשי מרות עסקינן וחזקה עליהם שדרישותיהם בסמכות ומיועדות לשמירת הסדר, עליו הם מופקדים. כן בבדיקת הדם שבענייננו, המסייעת בבחינת רמת שכרותו של הנוהג אם בכלל ובקביעת ביצועה של עבירה על ידו. משנתבקש המערער לעבור בדיקת דם, המגובה בחקיקה שבנדון, היה עליו לעשות זאת. הא ותו לאו. משלא עשה כן, סרב לביצועה של הבדיקה ומשמעויות הדבר, הלכה למעשה, ידועות. 

7.         ב"כ המערער לא הציג גם כל טעם ראוי לדחיית גרסאותיהם של השוטרים בנדון ודבר מהימנותם, כשם שנקבע בבית משפט קמא. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית כדבר שבשגרה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, המחייבים בדבר (ראו למשל ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 695). אכן, השוטרים בענייננו לא דיברו בלשון אחת ולא זכרו כלל הפרטים, אשר הציגו חבריהם, ברם אין בדבר כדי להצדיק התערבות בממצאיו של בית משפט קמא בנדון, אשר ראה העדים לפניו, שמע גרסתם ויכול היה להתרשם מהם ישירות, מה גם שפרק הזמן שחלף משפיע אף הוא על זיכרונם של השוטרים, העוסקים במלאכתם זו כמעשה של יום ביומו.

8.         הנה כי כן, הערעור על הכרעת הדין נדחה בזאת. לא ראיתי אל נכון להתערב אף בגזר דינו של המערער. הרי עונש הפסילה המינימאלי בשל עבירה של נהיגה בשכרות עומד על שנתיים ימים, לאור סעיף 39א לפקודת התעבורה. בית משפט קמא ראה אל נכון לחרוג לחומרא מרף הפסילה המינימאלי בשל סירובו של המערער לעבור הבדיקות הנדרשות הימנו וטעמים אילו יפים לדידי, בהתחשב בהתנהגותו הפרועה והנלוזה של המערער בשעת האירוע. אי לכך, נדחה גם הערעור על גזר הדין.

9.         סיכומו של דבר - הערעור נדחה בזאת. המערער יפקיד רישיונו עד יום 22.10.08 לכל המאוחר וישלם הקנס, אשר הושת עליו בבית משפט קמא ובתנאים שהציב בית המשפט (5 תשלומים שווים ורצופים) החל מיום 2.10.08 ובכל שניים לחודש שלאחריו. לא ישולם אחד התשלומים כאמור, תועמד יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ניתן היום, ל' באב תשס"ח (31 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים .